פסק-דין בתיק ב"ל 38839-11-12

1.         זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 20.09.2012 (להלן- הוועדה) בבקשה להחמרת מצב לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956. בהחלטתה קבעה הוועדה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער וכי אין קשר סיבתי בין הפגימות שנתגלו בכתפיו לבין תאונת העבודה מיום 31.3.1988.

2.         המערער, יליד 1950  עבד כבנאי צמיגים בחברת אליאנס.

            המשיב הכיר בפגיעה מיום 31.3.1988 כתאונת עבודה. בעקבות התאונה נקבע למערער נכות צמיתה בשיעור של  20% בגין פגיעה ווסטיבולרית ובשיעור של 10% בגין טנטון ובסך הכל נכות צמיתה בשיעור של 28% מיום 30.9.1988.

            המערער פנה בתביעה להכיר בנכותו בכתפיים בקשר סיבתי לנכותו המוכרת בגין הסחרחורת על דרך של החמרת מצב.

            הוועדה דחתה את הערר מחמת אי סבירות.

3.         טענותיו העיקריות של המערער הן:

3.1        טעתה הוועדה משבחרה להתייחס לפגיעות בכתפיים כפגיעה באיבר זוגי ולא כשתי פגיעות נפרדות.

3.2        טעתה הוועדה משקבעה שמדובר באיבר זוגי הנוטה לשינוי ניווני תחלואתי מתמשך, תוך התעלמות מרשומות רפואיות לפיהן למערער ארעו שני אירועים שונים של נפילה כתוצאה מסחרחורת שגרמו לפגיעה בכתפיים. באירוע הראשון שארע בשנת 2007, נפגע המערער בכתף ימין ובאירוע השני בשנת 2009, נפגע המערער בכתף שמאל. מפרוטוקול הוועדה עולה כי האירוע משנת 2009 הושמט מנימוקי הערעור.

3.3        טעתה הוועדה משקבעה כי ניתן לקשור את הפגיעה בכתפיים לעבודתו הפיזית הקשה של המערער בצמיגי אליאנס וזאת     חרף העובדה שהמערער אינו עובד בעבודה זו כבר משנות התשעים.

3.4        טעתה הוועדה משקבעה שקיימת אפשרות נוספת לפגיעה בכתפיים כגון נפילה עקב החלקה, מעידה וכו' וזאת מבלי שביססה השערה זו בממצאים ו/או בתיעוד המעיד על כך ו/או מבלי שהתייחסה גם לאפשרות שהנפילה נגרמה עקב סחרחורות.

3.5        החלטת הוועדה היא החלטה עמומה המבוססת על השערות. קביעה בדבר קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין הליקויים בכתפיים לבין תאונת העבודה משנת  1988 צריכה להיות ברורה וחד-משמעית. לא ניתן לשלול מהמערער את הזכות לקבל קצבה, מחמת הספק. בכל מקרה של ספק, יש להפעיל את הכלל לפיו הספק פועל לטובת הנפגע.

4.         טענותיו העיקריות של המשיב הן:

4.1        קביעת קיומו של קשר הסיבתי הינו עניין רפואי הנתון לשיקול דעתה הבלעדי של הוועדה.

4.2        לא נפל כל פגם משפטי בהחלטת הועדה. החלטת הוועדה הינה מפורטת ומנומקת וניתנה לאחר שהוועדה בדקה את המערער ופרטה את ממצאי הבדיקה הקלינית. הוועדה דנה בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגיעה של המערער בכתפיים לבין תאונת העבודה. הוועדה לא השתכנעה בקיומו של קשר סיבתי לנוכח מרחק הזמן והאפשרות לקיומם של שינויים ניוונים בכתף על רקע גיל. הוועדה אינה שוללת את טענות המערער לעניין נפילתו ואולם היא בדעה שהליקויים בכתפיים אינם קשורים לתאונת העבודה משנת 1988.

דיון והכרעה

5.             לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקול הוועדה ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל מהטעמים המפורטים להלן.

6.             הלכה פסוקה וידועה היא בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה  מהוראה המחייבת אותה ( עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע  לד 213 (1999)). עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי - המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 22.6.2006)).

בנוסף יצוין, כי אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה ( דב"ע (ארצי) ם/1318-01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). אשר לחובת ההנמקה, עליה להיות ברורה ומפורשת אשר ממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם בית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק" ( דב"ע (ארצי) מג/1356 - 01  לביא - המוסד לביטוח לאומי , פד"ע יז 130).

7.         נקדים ונאמר כי מעיון בפרק הסיכום והמסקנות בפרוטוקול הוועדה מצטייר הרושם שהוועדה מתקשה להכריע בדבר הקשר הסיבתי בין הנכות של המערער בכתפיים לבין התאונה ועל כן היא מעלה השערות שונות בדבר מקור הנכות כגון: שינוי ניווני תחלואתי מתמשך, נפילה עקב החלקה או מעידה, עבודה פיזית קשה ומתמשכת בצמיגי אליאנס. מקובלת עליי טענת ב"כ המערער לפיה קביעה בדבר קיומו או העדרו של קשר סיבתי  צריכה להיות ברורה וחד-משמעית וכי בכל מקרה של ספק, יש להפעיל את הכלל לפיו הספק פועל לטובת המבוטח.